איך לריב איתו נכון? המדריך לאישה שרוצה להפוך ריב לקרבה

כשבן הזוג שלך נסגר, מתפרץ, או רוצה לסיים את הריב בכוח - מה באמת קורה לו, למה הוא מגיב ככה, ומה את יכולה לעשות אחרת כדי להפוך את הריב לרגע של חיבור.

לנוחות הקריאה, המאמר מנוסח דרך דוגמאות של גבר ואישה, אך הדינמיקות והעקרונות שבו רלוונטיים לכל סוגי הזוגות.

רוב הנשים שמגיעות אליי לא מתחילות בלספר על הריב. הן מתחילות בלספר על הרגע אחרי הריב, על התחושה שלא מספיק אכפת לו ועל המחשבה שמופיעה אחר כך, בערך באותו זמן בכל פעם, "אנחנו פשוט לא מצליחים לדבר. כל פעם שאני מנסה להגיע אליו באמת, הוא פשוט לא נמצא שם איתי ואני נשארת עם הכל לבד."

לפני שאני נותנת לך את הזווית האחרת על מה שקורה לו, אני רוצה לעצור רגע ולדבר על משהו רחב יותר. על איך אנחנו, כל אחד מאיתנו, מגיבים לריב בכלל.

כשמתחיל ריב, רובנו לא באמת מגיבים למה שקורה עכשיו. אנחנו מגיבים למה שזה מפעיל בנו בפנים.

המוח שלנו עובד אוטומטית, מתוך מנגנוני הישרדות, מתוך אמונות שלמדנו על מה זה אהבה, מתוך חוויות עבר שאנחנו לפעמים אפילו לא זוכרות שהן עוד שם.

וכששני אנשים מגיבים זה לזה מהמקומות האלה קל לדברים להתנגש. במיוחד עם בן זוג שאני אוהבת. עם מי שיש לי איתו קשר אינטימי. כי זה הקשר שבו ההגנות הפנימיות שלי הכי שקופות וגם הכי דרוכות.

לריב נכון זה לא רק להבין את הצד השני. זה להבין מה מפעיל כל אחד מאיתנו, ואיך מגשרים על הפער הזה.

והיופי הוא, שכשאנחנו לומדים לריב נכון, אנחנו לא רק משפרים את הזוגיות. אנחנו מביאים ריפוי עמוק לעוד מערכות יחסים בחיים שלנו. עם הילדים. עם ההורים. עם חברות. עם עצמנו.

דפוסים שגברים נופלים אליהם בריב

לא כל הגברים מגיבים אותו דבר בריב. אבל כשאני מתבוננת בזוגות שעברו אצלי, אני רואה מספר דפוסים עיקריים שחוזרים שוב ושוב. רוב הגברים נופלים לאחד מהם, וחלקם מחליפים בין שניים, לפי מצב.

לפני שאני מתחילה לתאר אותם, חשוב לי להגיד דבר אחד: הדפוסים האלה הם לא "התנהגות שצריך לתקן". הם מנגנוני הגנה. תגובות של גוף שמרגיש מאוים, של מערכת עצבים בעומס, של מי שלא תמיד יודע איך אחרת. ואם תזהי את הדפוס של בן הזוג שלך, לא תקבלי דרך להאשים אותו, אלא דרך לקרוא אותו אחרת.

כשהוא נסגר — דפוס ההיאטמות

איך המוח שלנו מגיב להיאטמות

ברגע שבן הזוג שלנו מתנתק - שותק, יוצא מהחדר, או פשוט לא נוכח רגשית, המוח שלנו מקבל את זה כאיום. לא איום פיזי, אבל איום על הקשר. ובמערכת העצבים שלנו, איום על קשר אינטימי הוא אחד הדברים הכי מעוררים שיש.

הגוף עובר למצב של "סכנה". צריך לתקן עכשיו! זו מערכת ההישרדות שלנו, שזיהתה ניתוק וצריכה לסגור אותו. ובדיוק מהמקום הזה אנחנו עושות מה שאנחנו עושות: מתעקשות שיגיב, מאיימות, מתחננות. זו הסיבה שהתחושה הזו, ברגע שהוא נסגר, מרגישה כל כך גדולה ובלתי נסבלת.

מה הוא חווה ברגע הזה

בזמן שהמוח שלנו נכנס לאזעקה, אצלו קורה משהו אחר לגמרי. מחקרים בתחום הזוגיות, כמו של John Gottman, מראים שכאשר הגוף מוצף בסטרס בזמן ריב, היכולת לחשוב ולהגיב בצורה רגועה כמעט נעלמת. המערכת שלו בוחרת להיסגר ברגע הזה הוא לרוב לא יכול לעבד מילים בצורה רגילה, לא יכול לחשוב על תשובה, לא יכול להישאר נוכח. הסגירה היא לא בהכרח בחירה הגיונית ומודעת, היא הרבה פעמים תגובה ביולוגית של מערכת עצבים בעומס יתר. לפעמים גם הוא יעשה זאת כדי לא להגיד דברים שיפגעו בנו, כדי לא להעצים את הריב, כדי לתת לעצמו רגע להירגע ולחזור שפוי לשיחה.

מה דווקא מחמיר את זה - בלי שאנחנו שמות לב

להתעקש שיענה עכשיו. להאשים אותו שלא איכפת לו ושיפסיק לברוח. מבחינתנו זה ניסיון להיאחז בו, לא לאבד את הקשר. אבל לגוף שלו, שכבר עובר עומס, זה לא נשמע כמו ניסיון להתחבר - זה מתורגם לעוד איום. עוד גירוי שדורש ממנו תגובה שאין לו. כל לחץ נוסף שולח אותו עוד יותר עמוק. וגם הפירושים שאנחנו נותנות לסגירה שלו "לא אכפת לו", "הוא תמיד בורח" לא רק שאינם מדויקים, הם גם מעצימים את הסערה הפנימית שלנו, ומקשים עלינו לפעול אחרת.

מה כן יכול להוביל לחיבור

לתת לו את הזמן שהוא צריך אבל לא לתת לזה להיגמר בלי סוגר. להגיד לו: "קח את הזמן שאתה צריך. אני רוצה שנדבר על זה כשאתה מוכן." ולחכות באמת. רוב הגברים מחזירים את היכולת לשיחה תוך 20-30 דקות, אם מאפשרים להם זאת בלי לחץ.

ובמקביל, לתמוך בעצמנו: לנשום. ללכת לסיבוב. להתקשר לחברה. כי גם המערכת שלנו בעומס, וגם היא צריכה הקלה. כשנחזור לשיחה, שנינו נגיע אליה ממקום אחר.

כשהוא מתפרץ ומאשים

איך המוח שלנו מגיב להתקפה

ברגע שהקול שלו מתרומם, או שהוא מתחיל להגיד דברים כמו "בגללך זה תמיד ככה" או "את זו שעושה ממני..." המוח שלנו מקבל את זה כהתקפה. לא רק על המעשה הספציפי שעליו רבים, אלא על מי שאני, הביטחון שלי. ובאופן הכי טבעי שיש, אנחנו עוברות או להגנה (להוכיח שאנחנו צודקות) או למתקפה נגד (להחזיר לו על מה שהוא עשה לפני שבועיים).

מה שלא יודעות באותו רגע: שני מסלולי התגובה האלה: להתגונן או להחזיר, דווקא מקצינים את הריב, לא פותרים אותו.

מה הוא חווה ברגע הזה

רגע לפני שאמשיך, חשוב לי שתדעי: ההסבר כאן הוא לא הצדקה. התפרצות והאשמה הן לא בסדר. נקודה!, האחריות לעבוד על זה היא שלו, לא שלך. אנחנו כאן כדי להבין מה את יכולה לעשות מהצד שלך, לא כי האחריות עליך, אלא כי את יכולה להשפיע. כי בסופו של דבר הרעיון הוא איך להתקרב ולהיות אחד בשביל השנייה, לא נגד השנייה.

נחזור לענייננו..

ההתפרצות שלו לא באה מתוך עוצמה, היא באה מתוך חולשה פנימית. הוא הגיע לרגע הזה כי משהו לפני זה הציף אותו, ולא היה לו כלי אחר לבטא את זה. במקום להגיד "אני מרגיש שלא רואים אותי" או "אני מפחד שאת מאוכזבת ממני", הוא מתפוצץ.

האשמה "זה בגללך", "את תמיד...", היא דרך של מערכת ההגנה שלו להעביר את הכאב למישהו אחר. כי לשבת עם הכאב שלו, באמת, מרגיש לו בלתי נסבל. גבר שמרים קול ומאשים לרוב מרגיש פנימית קטן ולא מספיק טוב, ובוחר לצעוק כדי לא להרגיש את זה.

מה דווקא מחמיר את זה בלי שאנחנו שמות לב

להחזיר באותה מטבע: להרים קול, להאשים בחזרה, להעלות דברים מהעבר. זה הופך את הריב ל"מי צודק יותר", במקום ל"מה באמת קורה כאן".

גם הצד ההפוך מחמיר, להיכנס לסגירה מלאה ולא להגיב בכלל. הסגירה שלנו מרגישה לו כמו אישור שהוא צדק או כדחייה מוחלטת. שניהם מחמירים את הסערה הפנימית שלו.

מה כן יכול להוביל לחיבור

לזהות את הרגע. ברגע שהוא מתרומם, להגיד לעצמך: "זה לא עליי. זה משהו שמציף אותו עכשיו." זו לא להצדיק את ההתנהגות שלו, אלא "לתייג" את מה שקורה. זה מאפשר לך לא לעבור אוטומטית להגנה.

ואז להציע פאוזה: "אני רואה שאנחנו שנינו עמוסים עכשיו. אני מציעה שניקח חצי שעה ונחזור לדבר על זה." זה מסיט את הריב מ"מי צודק" ל"איך אנחנו חוזרים אחד לשניה".

כשהוא רוצה לסיים את הריב מהר

איך המוח שלנו מגיב לסגירה מהירה

הוא לא נסגר. לא צועק. אבל הוא רוצה לסיים. "בואי כבר ניגמור עם זה", "בסדר, את צודקת"

ברגע הראשון אנחנו מרגישות הקלה - סוף סוף הוא מתחיל להבין. אבל מהר מאוד מגיעה תחושה אחרת. שהוא לא באמת מבין. שהוא רק רוצה שזה ייגמר. שלא ראו אותנו, לא הקשיבו, רק "סגרו את הנושא". והכאב הופך לבדידות, "אני שוב לבד עם זה".

מה הוא חווה ברגע הזה

לגבר ש"רוצה לסיים", הריב הוא לא הזדמנות לחיבור, הוא בעיה לפתרון. והפתרון, בעיניו, הוא לעצור את הריב. אם זה ידרוש להסכים עם משהו שהוא לא מסכים אליו - הוא יסכים. אם זה ידרוש להגיד "סליחה" בלי להבין על מה - הוא יגיד.

מה שהוא לא יודע, לרוב, זה ש"הפתרון" הזה דווקא יוצר את הבעיה האמיתית. כי כשאנחנו לא מרגישות שראו אותנו, לא רק הריב לא נפתר, אלא נוסף לו רובד חדש.

הסגירה המהירה הזו לא באה מחוסר אכפתיות, אלא מתוך תחושה שהוא לא יודע איך לפתור את זה אחרת. הכאב שלו על "לא להצליח" כל כך גדול, שהוא מעדיף לסיים מהר מאשר להישאר ברגע של אי-ודאות.

מה דווקא מחמיר את זה - בלי שאנחנו שמות לב

לקבל את הסגירה המהירה כי אנחנו עייפות. להגיד "אוקיי" ולסחוב את הכאב לבד. זה מרגיש לרגע כמו פתרון, אבל זה רק דוחה את הריב הבא.

מהצד השני, להמשיך ללחוץ. "אבל אתה לא באמת מבין למה אני כועסת", "זה לא מספיק להגיד סליחה". הלחץ הזה מרגיש לו כאילו אין דבר שהוא יכול לעשות "נכון", וזה דוחף אותו לסגירה גדולה יותר.

מה כן יכול להוביל לחיבור

לעצור את הריצה לסיום, יחד. "אני שמה לב שאתה רוצה לסיים. אני מבינה את זה. אני רק צריכה רגע אחד שתבין מה כואב לי לפני שאנחנו עוברים הלאה".

זה הופך את "סיום" ל"שלב במסע". וזה גם נותן לו ביטחון, "אני לא צריך לפתור הכל עכשיו, רק להיות פה רגע". רוב הגברים, כשהלחץ ל"פתרון" יורד, מסוגלים פתאום להישאר ברגע של הקשבה.

כשהוא מקטין את מה שכואב לנו

איך המוח שלנו מגיב להקטנה

הוא לא נסגר. לא מתפרץ. הוא דווקא נשאר. אבל הוא אומר משהו כמו "באמת? את עושה מזה סיפור?", "אני לא מבין מה הבעיה", "את ממש דרמטית עכשיו" או פשוט מגלגל עיניים.

ברגע הזה משהו בנו פשוט נסגר. לא רק כועסות אנחנו מרגישות שלא רק שלא ראו אותנו, אלא שראו ובחרו לבטל. ובצדק! זו תחושה נוראית שמכאיבה בדרך כלל הרבה יותר מצעקה. כי בצעקה לפחות יש הכרה במה שמטריד אותך ולא גורמים לך לפקפק בעצמך ובתחושות שלך. כאן יש גם ערעור על החוויה והתחושות שלך.

המחשבות שעולות אחר כך הן לרוב חמורות יותר מדפוסים אחרים כי היא גורמת לנו לפקפק בעצמנו, לא רק בו.

מה הוא חווה ברגע הזה

הקטנה היא לרוב מנגנון הגנה של מי שלא יודע איך להתמודד עם רגש עמוק, גם שלו וגם של אחרים. כשהוא רואה אותך כואבת, פגועה, או כועסת, הוא מקבל את זה כדרישה ממנו לעשות משהו וזה מזכיר לו לא במודע את הכאב שלו. ואם הוא לא יודע מה לעשות, אם הוא מרגיש חסר אונים, להפוך את הרגש שלך ל"לא משמעותי" זו דרך שלו להוריד מעצמו את האחריות.

ביטול ולגלוג של רגשות הם התנהגות פוגעת. לא משנה כמה רחוק זה מהכוונות שלו, מה שעובר אצלך הוא אמיתי, וההתנהגות הזו פוגעת בך. ההבנה של המנגנון לא נועדה פשוט לקבל זאת, אלא לעזור לך לראות מה את כן יכולה לעשות מהצד שלך כך ששניכם יכולים לחזור לאותו צד של המתרס.

גבר שמקטין הוא לרוב גבר שלא קיבל בעצמו רישיון להרגיש בילדות שלו. רגשות גדולים מאיימים עליו, וההגנה שלו היא להמעיט מהם.

יש גם סוג של ציניות שמגיעה ממקום של מובכות, הוא לא יודע איך להגיב לרגש שלך, אז הוא מסתתר מאחורי הומור או גלגול עיניים.

מה דווקא מחמיר את זה - בלי שאנחנו שמות לב

להוכיח לו שהכאב שלנו לגיטימי. להעלות עוד ועוד דוגמאות למה כן יש סיבה. להגיד "אתה לא לוקח אותי ברצינות" וכשהוא לא מגיב, להוסיף עוד.

ככל שאנחנו מנסות יותר להוכיח שהרגש שלנו לגיטימי, אנחנו מאשרות לו שהוא מנהל את העניין. זה הופך את הריב ל"האם הרגש שלי מוצדק?" וזה ויכוח שקשה מאוד לנצח בו.

מה כן יכול להוביל לחיבור

לצאת מהדינמיקה של "להוכיח". לעצור ולהגיד: "אני לא צריכה ממך להסכים שזה גדול. אני צריכה ממך להקשיב לי כשאני אומרת שזה כואב." זה מסיר ממנו את האחריות לאשר את הרגש, ובמקום זה, נותן לו משימה ברורה ופשוטה: להקשיב. וגם, בהמשך אפשר להוסיף, "גם אם קשה לך לראות את זה, זה מכאיב לי. בוא נחשוב ביחד מה אפשר לעשות עם X כדי שלשנינו יהיה טוב יותר". כלומר, להבהיר לו שאנחנו צוות ושהמטרה בסופו של דבר שלשנינו יהיה נעים יותר ביחד.

במקביל, להזכיר לעצמנו שההקטנה שלו אינה אמת על הרגש שלנו. הוא לא בית הדין על מה ראוי להרגיש. אנחנו מרגישות מה שאנחנו מרגישות, וזה לגיטימי בלי קשר אם הוא מבין את זה בעצמו.

זעם שקט - כשהוא אומר "אני בסדר" ואת מרגישה שלא

איך המוח שלנו מגיב לזעם השקט

זה אולי הדפוס הכי קשה לזהות: "אני בסדר" בנימה שהיא ממש לא בסדר. ארוחה שעוברת בשתיקה. מסר שלא נענה. "לא, הכל בסדר" כשאת שואלת.

ברגע הזה המוח שלנו נכנס למצב מבלבל. אנחנו לא בטוחות אם באמת יש משהו, או שאנחנו ממציאות.

הכאב כאן הוא לא רק מהריחוק, הוא מחוסר הוודאות. אנחנו לא יכולות לפתור משהו שהוא לא מודה שקיים. וזה גורם לנו לפקפק בקליטה שלנו את המציאות.

מה הוא חווה ברגע הזה

סבילות-תוקפנית היא לרוב התגובה של מי שגדל בבית שבו לא היה מותר לכעוס באופן ישיר. הוא למד שאם תגיד "אני כועס" = תיענש או תידחה. אז הוא פיתח דרך עקיפה: לכעוס בלי לכעוס. לתת לסביבה לדעת שמשהו לא בסדר, בלי לקחת אחריות על ההכרזה הזו.

ההתחמקות מלהגיד מה כואב, השתיקה הקרה, ה"אני בסדר" שאומר את ההפך, היא לא רק "סגנון". היא דרך שמשאירה אותך לבד עם הניחוש, ופוגעת באמון בקשר. הוא צריך ללמוד לקחת אחריות על מה שהוא מרגיש, ולא להעביר את זה אלייך בלי מילים. ובאותו זמן, יש מהלכים שאת יכולה לעשות מהצד שלך:

מה דווקא מחמיר את זה — בלי שאנחנו שמות לב

לנסות לפצח. לשאול שוב ושוב, לעקוב אחרי הסימנים, להסיק מסקנות מכל פסיק. ככל שאנחנו עובדות יותר קשה לפענח, ככה הדפוס מתחזק — כי הוא מקבל אישור שהדרך הזו "עובדת" לקבל תשומת לב ממך, לגרום לך להתעסק בו, מבלי לקחת אחריות.

גם הצד ההפוך מחמיר, להעמיד פנים שאנחנו לא קולטות. לעבור ליום-יום כאילו הכל בסדר. זה משאיר את שני הכאבים שלכם מתחת לשטיח, ועם הזמן הם מצטברים ל"פיצוץ".

מה כן יכול להוביל לחיבור

לתת שם למה שקורה, בלי להישאב. לא בשאלה, אלא הצהרה: "אני שמה לב שמשהו ביננו לא זורם עכשיו. אני לא מבקשת ממך להגיד מה - אני רק רוצה שתדע שאני שמה לב, וכשתרצה לדבר, אני פה".

זה עושה שני דברים. ראשית, זה מסיר ממנו את הצורך להמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר, כי כבר הודיתם בזה יחד. שנית, זה לוקח את האחריות להגיב ממך, בחזרה גם אליו.

מה שחוזר בכל הדפוסים — ולמה זה משנה הכל

אם מסתכלים על כל הדפוסים האלה ביחד, יש משהו שחוזר בכולם: בין אם הוא שותק, מתפרץ, מקטין או רוצה לסיים מהר, זו לא תגובה של מישהו שלא אכפת לו. זו תגובה של גוף שמרגיש מאוים, לחוץ, מוצף ופועל אוטומטית מתוך מנגנונים שלא מודעים. בדיוק כמו שגם את עושה את שלך, מהמנגנונים שלך.

זו הסיבה שריב טוב הוא ריב ששני הצדדים לומדים בו להכיר את המנגנונים של עצמם וגם את המנגנונים של בן הזוג. כי ברגע שאת מבינה מה מפעיל אותו, ומה מפעיל אותך, את יכולה לגעת בו אחרת. והוא, ככל שהוא לומד את אותו דבר, יכול לגעת בך אחרת.

זו עבודה משותפת. שניכם לוקחים אחריות.

השיחה הכי משמעותית - לא בזמן הריב

העבודה הרבה פעמים הכי משמעותית ואפקטיבית על ריב, בכלל לא קורית בזמן הריב, אלא ברגעים הרגועים שביניכם. כשאתם בנינוחות, שניכם פתוחים לשמוע את הצד השני, שיחה שבה כל צד מספר לשני בצורה מקרבת: "כשאתה נסגר, מה היה עוזר לך באותו רגע?" או "כשאני מנסה לדבר ואת לא מקשיבה, מה אני מרגיש?" או "מה אתה צריך ממני שאני אעשה פחות, ומה את צריכה ממני שאני אעשה יותר?"

המטרה היא ללמוד אחד את השניה, את המנגנונים, את הטריגרים, את מה שמרגיע ומה שמלחיץ. כל צד מספר על עצמו, השני מקשיב בלי להתגונן. ואז מתחלפים.

המתנה הגדולה של שיחה כזו: בפעם הבאה שיש ריב, את כבר יודעת מה הוא צריך באותו רגע. הוא כבר יודע מה את צריכה. אתם לא מתחילים מאפס בכל ריב. אתם בונים מאגר משותף של הבנה, ועם כל ריב הוא רק מעמיק.

שאלות נפוצות

איך לדבר על דברים שמטרידים אותי בלי שזה ייגמר בריב?

המפתח הוא לא במה שאת אומרת - אלא במתי ואיך: סוף יום עמוס, רגע של לחץ, או הצעה שנשמעת לו כביקורת. לפני שאת פותחת שיחה רגישה, שאלי את עצמך: האם זה הזמן הנכון? ואיך אני יכולה לבטא את עצמי בצורה מקרבת עד כמה שאפשר.

בנוסף, כמה שפחות "האשמות": "אתה אף פעם לא...", "אתה תמיד..." אלה פתיחות שיגרמו לו כנראה להיכנס מיד להגנה, גם אם הנושא עצמו מוצדק. במקום זה, נסי להתחיל מעצמך: "יש משהו שעובר עליי שאני רוצה לחלוק איתך", או "אני מרגישה X כשקורה Y, ורציתי לדבר על זה". "לי עוזר כש.." כך הוא יהיה פתוח יותר להקשיב לך.

כמה זמן לוקח לראות שינוי אחרי שמתחילים לתקשר אחרת?

זו שאלה שאני נשאלת הרבה, ואין לה תשובה אחת. זה משתנה לפי כמה זמן הדפוסים שם וכמה שני בני הזוג מוכנים להשקיע בתהליך.

מה שאני כן יכולה להגיד: לרוב אפשר לראות שינויים כבר משיחה אחת ברגע רגוע על הצרכים של שניכם או מתגובה שונה שלך לסיטואציה כפי שלמדנו כאן. זה לא קסם, זו סבלנות והתמדה. מה שחשוב לזכור: אתם לא מחכים שהשני פשוט ישתנה. כל שינוי קטן אקטיבי אצל אחד מבני הזוג - יכול להזיז משהו ב"מחול המשותף".

איך לדעת אם הריבים שלנו לא בריאים — ומתי כדאי לפנות לעזרה?

ריבים בריאים, גם כשהם כואבים, מסתיימים ב"תיקון", לא בהכרח באותו רגע, אבל בהמשך מגיעה התקרבות, התנצלות, או לפחות הכרה במה שקרה. ריבים לא בריאים נתקעים: אותו ריב חוזר שוב ושוב, ההתנהגויות נעשות פוגעניות יותר, ואחד מבני הזוג מרגיש פחד או מתבטל לעצמו כדי "לסגור".

סימני אזהרה שמחייבים תשומת לב מקצועית: השפלה מילולית חוזרת, איומים, הפחדה (גם רגשית), שליטה במי שאת רואה או איפה את נמצאת, או אלימות פיזית בכל צורה. אם אחד מאלה מתרחש, מדובר במשהו מעבר לדפוסי תקשורת. במצב כזה אני ממליצה לפנות לקו 118 של המשרד לרווחה (קו סיוע לנפגעות אלימות, חינם וזמין 24/7), או ליועץ זוגי שמתמחה במצבים כאלה.

גם בלי סימני אזהרה כאלה, אם אתם תקועים באותו דפוס זמן ארוך והניסיונות שלכם לתקשר אחרת לא מצליחים, ייעוץ זוגי יכול להיות צעד מועיל מאוד.

מי אני

מנחה, מרצה ומלווה כבר קרוב לעשור בתחומי היחסים, התקשורת הזוגית והמיניות הבריאה. אני עובדת עם נשים, גברים, זוגות ונוער בבתי ספר, ומפרסמת באתרי חדשות ומדיה שונים בארץ.

בעלת הכשרה בפסיכותרפיה גופנית בשיטת האקומי, עם התמחות בטראומה, וכן הכשרות נוספות בתחומי המיניות האלטרנטיבית, הטנטרה והעבודה הרגשית.

מערכות יחסים ומיניות, בעיניי, אינן מטרה בפני עצמן, הן כלי עמוק להבנת האדם, הגוף והקשר. אני לא מאמינה ש"טכניקות" פותרות בעיות, אני מאמינה ביצירת תנאים. ואני מאמינה שאפשר לעבור שינוי עמוק דווקא דרך חוויה נעימה, ולא רק דרך כאב.

בעבודה שלי אני משלבת ידע מחקרי ומדעי על דינמיקה זוגית, על מוח וגוף האישה והגבר, יחד עם ניסיון מעשי של שנים בליווי אלפי נשים, גברים וזוגות.

סיום

במאמר הזה נגענו יותר במה עובר עליו ומה את יכולה לעשות מהצד שלך.

יש סיכוי טוב שגם הוא לא באמת מבין עד הסוף מה קורה לך שם. כתבתי גם מאמר מקביל שמדבר בדיוק על הצד שלך ומה הוא יכול לעשות מהצד שלו כדי למקסם את היכולת שלכם להפוך ריב לחיבור.

מוזמנת לשלוח לו: [קישור למאמר לגברים]

ואסיים בשאלה, מה לדעתך היה משתנה ביניכם אם בפעם הבאה שאתם רבים, היית מבינה את המשמעות שמאחורי התגובה שלו?